בן אסתר וחנניה. נולד בשנת תש"א (1941) במרוקו. אח צעיר לרינה ואח בוגר לשרה.

שלום יוסף, שנקרא בפי כולם שלום, החל את לימודיו בארץ הולדתו. בשלהי מלחמת העצמאות, ביום 20 באפריל 1949, נפל דודו, טוראי אברהם אביליה, בקרב בסביבות דווימה. האירוע זעזע את המשפחה והוריו של שלום החליטו לעלות ארצה. הם הגיעו למחנה המעבר גרנד ארֵנַס שבמרסיי ("מחנה היהודים"), ומשם המשיכו את הדרך באונייה.

בהגיעם לארץ השתכנו בחיפה, וכאן רכש שלום את השכלתו היסודית והתיכונית. הוא התאקלם היטב בסביבה החדשה, סייע גם להוריו להסתדר, רכש חברים ונהנה מהשימוש החופשי בשפה העברית. בקוצר רוח חיכה לגיוסו, נחוש לתרום את חלקו בהגנת העם והמדינה.

בן שמונה-עשרה התגייס לצה"ל והוצב בחיל הרגלים. עבר את מסלול הכשרת הלוחם ושירת בגדוד 51 ("הבוקעים הראשונים") של חטיבת גולני. מפקדיו העידו כי היה חייל למופת, חבר צוות מסור וחדור מוטיבציה.

לאחר שחרורו משירות סדיר המשיך לשרת במילואים. לחם במלחמת ששת הימים (יוני 1967), במלחמת ההתשה (1967–1970) ובמלחמת יום הכיפורים (אוקטובר 1973). נפצע כמה פעמים פציעות קלות, התאושש וחזר לשרת במילואים. היה אהוד בקרב חבריו ליחידה וזכה להערכת המפקדים. לאור הישגיו הצבאיים קיבל אות הערכה ממפקד האוגדה.

במרוצת השנים נישא ונולדו לו שני ילדים: חנן ואורית.

עם תחילת מבצע "שלום הגליל" (מלחמת לבנון הראשונה), ביוני 1982, נקרא שוב לשירות מילואים, התייצב מייד ועלה עם יחידתו ללבנון. בימים הבאים השתתף בכמה קרבות, עד שבהיתקלות עם מחבלים נפלו רוב חברי צוותו, שלום נפצע בראשו ולקה בהלם קרב. חייו עברו טלטלה עזה; הוא אושפז למשך תקופה ארוכה ועבר בין מרכזים רפואיים שבהם טופל והחל תהליך שיקום. בהמשך שוחרר משירות מילואים והוכר כנכה צה"ל.

השנים הבאות עמדו בצל התמודדותו עם תוצאות הפציעה הקשה ועם השלכותיה של התסמונת הפוסט-טראומתית, שלוותה בדיכאון עמוק.

שלום ניסה בכל מאודו לשקם את חייו. לאחר פירוק נישואיו הראשונים נישא שוב וזכה להביא לעולם עוד ארבעה ילדים: הראל, אייל, ליאת ומורן. ילדיו סיפרו כי היה אבא טוב וחם שעשה כל שביכולתו כדי להעניק להם חיים יפים. בעזרתם התמיד ללכת לטיפולים והשתתף בקביעות בפעילויות במסגרת "בית הלוחם" של ארגון נכי צה"ל. בהיותו אדם מאמין, וכמי שגדל על ערכי המסורת ושמירת המצוות, הקפיד ללכת לבית הכנסת ושאב כוח מן התפילות.

בחלוף השנים הידרדר מצבו הנפשי. שלום נאבק למען הכרה בקשייו ובצורך בהמשך שיקומו. בשלהי שנת 1996 החמיר מצבו והוא הובהל לחדר הטראומה במרכז הרפואי "שיבא" בתל השומר. הרופאים נלחמו על חייו ומשפחתו עטפה אותו באהבה ולא משה ממיטתו. במשך שישה חודשים היה מאושפז, עד שתש כוחו.

שלום יוסף בניסטי נפטר ביום ט"ו בניסן תשנ"ז (22.4.1997) והוא בן חמישים ושש. הובא למנוחות בבית העלמין "שדה יהושע" (כפר סמיר) שבחיפה. הניח שלושה בנים ושלוש בנות, נכדים, אם ואחיות.

ספדה לו בתו מורן: "אבא שלי, שמך הלך תמיד לפניך. מורשתך תישאר ותישמר לעד. ערכים ומוסר היו נר לרגליך ואת דרכך אנו מבטיחים להמשיך. נדיבות ונתינה היו מהבולטות בתכונותיך, כבוד ואהבה פיזרת סביבך. היית לנו סמל, דוגמה למופת. נזכור אותך תמיד."